<h1>הבתים — שערי נטילת ידים שער ראשון</h1>
<h2>דף יז:</h2>
חייבו חכמים ליטול ידים אחר הסעודה מפני מלח סדומית. וכן המודד מלח צריך ליטול ידיו שהוא מסמא את העינים, ואם יעביר ידיו על גבי עיניו בלא נטילה יבא לידי עורון. יש מן הגדולים שכתב שבארצות האלה אין מלח סדומית מצויה לפיכך אין צריך ליטול ידיו באחרונה. ולא נתברר לי כי אפשר שבכל מקום ימצא בכלל המלח חלקים ממלח שטבעו כמלח סדומית. הרי"ף ורבים מן הגדולים כתבו שאין מברכין על נטילה זו. וכן כתב הר"ם בהלכות ברכות פרק י"א וזהו לשונו ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהם משום סכנה אין מברכין על עשייתן, למה זה דומה למי שסנן המים בלילה מפני סכנת עלוקה ואחר כך שתה שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לסנן את המים, וכן כל כיוצא בזה. והראב"ד כתב שאם אכל דבר לח מברך על רחיצת ידים מפני שידים מזוהמות פסולות לברכה, אבל אם אכל דבר יבש, הואיל ואינו נוטל אלא מפני מלח סדומית אינו מברך אחר שאינו נוטל אלא מפני הסכנה. ויש מן הגדולים שכתב כל מי שאכל [ממין] שאינו קרב לגבי מזבח קרוי מזוהם ופסול לברכה, לפיכך המברך צריך ליטול ידיו ולברך, אבל אם אכל ממין הקרב לגבי מזבח אינו נקרא מזוהם ומותר לברך בלא נטילת ידים, ואם נטל ידיו אינו מברך על נטילת ידים. והר"ש לא באר זה אל שהביא נטילת ידים אחר סעודה למברך. ויראה לי שדעתו (שהביא נטילת ידים אחר סעודה למברך) שעיקר נטילת ידים הוא מפני הסכנה, לפיכך אינו מברך כלל.
<h2>דף כא:</h2>
מצוה מדברי סופרים ליטול ידים לקרות את שמע ולתפלה ולסעודה ולדברים אחרים כמו שיתבאר. וקבלה בידינו מרבותינו הקדושים ששלמה תקן [נטילת] ידים וגזר עליהם שיהיו כשניות לקדש, מפני שהידים עסקניות הן. ושמאי והלל גזרו עליהם לתרומה, ורבותינו תקנו נטילת ידים לאכילת הלחם.
